לכולנו ולאחרים במדינות דמוקרטיות חופש הביטוי הוא דבר טבעי. אנחנו תופסים אותו כזכות בסיסית שכל אחד יכול להביע את דעתו בגלוי, על כל נושא (למשל טבעונות), על כל אחד ובכל זמן. חופש הביטוי שנתפס לנו כדבר מובן מאליו שמאפשר לנו אף לבקר את השלטון, דבר ממש לא מובן מאליו עבור אזרחים של לא מעט מדינות.
חופש הביטוי נתפס גם בצדק כאחד מזכויות האדם הבסיסיות, אותן זכויות שאנו מאמינים שמגיעות לכל אדם מרגע לידתו, הזכות של כל אדם להביע את דעתו כישות חופשית בעלת קיום ייחודי. הזכות לבטא את דעתך היא מרכיב חשוב בביטוי העצמי הייחודי שלך, שאם לא יהיה ניתן לבטא אותו חלק ממך אף פעם לא יתגלה לעולם.
אך כאן עולה השאלה האם חופש הביטוי הוא דבר לא מוגבל?
בעוד שרובנו נאמין שכל סוג חופש הוא דבר נפלא, אנחנו יודעים שגם אנשים מתנהגים בדרך חופשת שיוצרת קונפליקט בינים לבין אחרים. במקרה של חופש ביטוי זה מתבטא בביטוי דעות שעלולות (ופעמים רבות אכן גורמות) לפגיעה באנשים אחרים.
כדי לענות על זה כדאי לבחון מה הוא בעצם חופש אמתי. האם חופש של כל אחד לעשות אשר על רוחו הוא באמת חופש? או שדווקא חוסר מגבלות מוחלט הוא סוג של אנרכיה?
כפי שאני רואה זאת, חופש אמתי כולל הבחנה בגבולות. חופש אמתי כולל הבנה שכאשר הפעולה שלי פוגעת בזדון במישהו אחר זהו אינו חופש אמתי כלל, זוהי אנרכיה שסופה לפגוע בחופש הכללי של כולם.
דוגמה טובה לגבול הזה היא הוצאת דיבה (פרסום דברים על אדם שאינם נכונים) ולשון הרע (פרסום דבר שעלול לבזות אדם). אילו הן דוגמאות לשימוש לא נאות בחופש הביטוי, וזהו הגבול שמדינות רבות (גם הליברליות ביותר) הפכו לחלק מהחוק. 'חופש הביטוי' במקרה הזה עלול לגרום לאדם להיחקר או אף להיתבע.
כדאי לכולנו לזכור שחופש הביטוי שאנו לוקחים כמובן מאליו איננו דבר ברור מאליו. אין כוונתי שאיננו מובן מאליו משום שמשך שנים רבות הוא לא היתה זכות מעוגנת וחופש זה נרמס ע"י שליטים עריצים שונים.
זאת אומנם עובדה נכונה, אך חשוב לשים לב שחופש הביטוי איננו דבר מובן מאליו משום שהוא תלוי ביכולת שלנו לזהות את הגבול, מתי חופש הביטוי שלנו רומס מעליב או פוגע במישהו אחר – אם נבחין, אנו למעשה בחופש הביטוי.
אז איפה עובר הגבול ואיך מזהים אותו?
רבים ניסו לזהות היכן עובר הגבול של חופש הביטוי והדעה. אפשר לנסות לתת הבחנות משפטיות או אפילו פילוסופיות לעניין. אך אני רוצה לתת הבחנה פשוטה יותר – הגבול עובר בליבו של כל אחד של כל אחד מאיתנו.
אם נהיה מודעים ונחדד את כושר ההבחנה שלנו, נוכל די בקלות להבחין מתי אנחנו מביאים לידי ביטוי את הקול האותנטי והייחודי לנו. זה קל במיוחד להבחנה כאשר אנו מדברים מתוך מקום שיש בו אהבה, ורצון טוב. זהו מקום שבוא גם אם אנו מדברים מתוך רגש חזק, זה נעשה מתוך חמלה כלפי עצמנו והאחר. כך אנו מבטאים את גוון הדעה הייחודי שלנו שהוא חופש ביטוי אמתי, אותנטי.
כל זה לא מבטיח שביטוי אמתי שכזה לא יכול לגרום לאנשים להיעלב או להיפגע, אך אם אכן אמרנו את דעתנו ללא כוונת זדון או שליליות, האחריות עוברת לצד השני, כיצד לקבל ולפרש את דברינו (והם חופשיים לקבל אותו כיצד שיבחרו).
לחילופין אם אנו מדברים מתוך מקום של פחד, כאב ואולי אפילו שנאה, ייתכן מאוד שנבטא דברים שהם לכאורה הדעה שלנו אך יכולים לפגוע בחופש של מישהו אחר. מדוע לכאורה? משום שלאחר שכוך סערת הרגשות לעיתים נגלה (אם נסכים להיות מודעים) שהדעה שהבענו היא לא באמת הדעה האמתית שלנו, אלא ביטוי שהוא פורקן של כעס וכאב רגעי.
לכן, אם אנחנו מרגישים טעונים מידי ואולי במצב רוח ירוד או לחוץ, כדאי לקחת כמה נשימות וזמן להירגע לפני שאנו עלולים לומר או לכתוב משהו שלא באמת יציג את מי שאנחנו באמת. נזכור, שחופש ביטוי הוא החופש לבטא את הקול הייחודי לנו, לא לדכא את קולו הייחודי של מישהו אחר.
