ויקטור פרנקל היה יהודי, פסיכיאטר במקצועו, שנולד וחיי בוינה של תחילת המאה ה-20. כפסיכיאטר בוינה של אותה תקופה הכיר כמובן פסיכאטר יהודי מפורסם אחר, פרויד שאף עודד אותו לפרסם את מאמרו המקצועי הראשון. בשנת 42′ נשלח  לגטו ובהמשך עבר בין מספר מחנות ריכוז ומוות בינהם דכאו ואשוויץ. ברוב זמנו כאסיר בידי הנאצים, שימש כחלק מכוח העבודה הרגיל וביצע בעיקרן עבודות פיזיות ובעוד בחלק קטן משהותו במחנות תיפקד כרופא.

 לפני קריעתו מחייו הנורמלים למחנות הריכוז, התחיל פרנקל לפתח גישה חדש לפסיכולוגיה בשם לוגוגרפיה (לוגוס=משמעות ותרפיה=טיפול). לפי גישה זו המניע העיקרי בחיי בני האדם הוא החיפוש אחר משמעות בחייהם ופעולתיהם (את חומר הטיוטה שכתב לשיתה איבד בהגיעו לאשוויץ).

מבנה הספר

הספר מחולק לשני חלקים (ללא פרקים של ממש). החלק הראשון, הארוך יותר, עוסק בתיאור חוויותיו של פרנקל ממחנות הריכוז והתתמודות שלו עם שאלות קיומיות, משמעות החיים והטבע האנושי. חלקו השני של ספר הוא מבוא למושגי היסוד של תורת לוגותרפיה שפיתח.

אחד הדברים הראשונים שבלטו בספר בספר הוא השפה שלתחושתי היתה מאולצת ולא טבעית. לא ברור לי אם זה עקב התרגום (מהשפות הגרמנית והאנגלית) או עקב סגנון המתרגם והעריכה שניסו לשמור על צורת המקור. כך או כך, הדבר לדעתי גורר סרבול מסוים בקריאה, במיוחד בקטעים בהם יש הסברים מקצועיים. עם זאת, אין זה גורע מעומק המסרים שמנסה פרנקל להעביר.

 נושאים מרכזיים

בחלק הראשון מתאר פרנקל את החיים במחנה מנקודת מבט פסיכולגית פנימית. הוא מזכיר את העובדה שמבחינת שלטונות המחנה, האדם איבד את צלם האנוש, והפך למספר.  פרנקל מזכיר שלושה שלבים נפשיים בחיי האסיר במחנה: השלב הראשון בהגיעו למחנה, השלב השני לאחר שהתרגל לשגרת המכנה והשלב האחרון של השיחרור והחזרה לחיים.

 יש תיאור של החיים היומיומיים, שגרת העבודה, תנאי המחייה הירודים ומשינוי התפיסה לגבי החיים:

 “רוב האסירים, החיים הפרימיטיביים והכורח לרכז את כל מאמץ להצלת עורם גרמו להם להתעלם מכל דבר שלא היה בו כדי לשמש למטרה זו. מכאן תובן אטמות-הרגש הגמורה של האסירים” (עמוד 48)

 אחד הנושאים המרכזיים בספר הוא החופש של האדם לבחור את תגובותיו לסביבה גם בתנאים הקשים ביותר של חוסר חירות, כגון אלו ששרו במחנות. למעשה בתנאי החיים אכזריים במחנות בהם נלקח מהאסורים כל רכוש וללא תנאי חיים בסיסים,  נשארה להם רק החירות הבסיסית האחרונה של האדם: “לבחור את עמדתו במערכת נסיבות נתונות”. זאת למרות שפרנקל מזכיר באחד הסיפורים בספר שהעריך שרוב הסיכויים שלא ישרוד ויצא מהמחנה.

 פרנקל גורס שלכל מצב בחיים יש תכלית ושימוש, גם למוות וסבל, את התכלית כל אדם צריך למצוא בעצמו, כאשר לכל אדם ימצא משמעות שונה אשר גם היא משתנה בהתאם לזמן ונסיבות חייו. בספר מזכיר פרנקל את העובדה שמתרבים האנשים בעידן המודרנים שסובלים  מחוסר משמעות בחייהם (שהוא כינה “ריק קיומי”) כאשר הסימפטום הנפוץ שלה הוא שעמום. אותו מחסור במשמעות עלול לגרום לרבות מהבעיות והסבל הנפשי שחווים רבים בעולם המודרני ולכן מציאת המשמעות צפויה לפתור בעיות אילו.

 פרנקל מזכיר גם טענה (למעשה טענה רוחנית) שגורסת שלכל אחד יש איזו ייעוד משלו, לכל אחד יש משימה שדורשת הגשמה. לכן, אי אפשר להחליפו, לכל אדם יש משימה ייחודית לו ואדם אחר לא יכול לבחור להגשימה עבורו ובאותה הדרך.

 סיכום

אני מצאתי את הספר מעניין בכך שהוא מוכיח שגם שבמצבים הקיצוניים ביותר, עדיין יש בידינו להתחבר לרוח האנושית ולמצוא את המשמעות והטעם לחיים. בהקשר הזה אני רואה בספר נקודה אופטימית, את החופש לבחור ואם במצבי קיצון כמו שפרנקל חווה ניתן, בוודאי שניתן גם באתגרים ‘רגילים’ אנו חווים בחיינו. לא מספיק רק לחיות, אלא למצוא את המשמעות (ומכאן גם את אושרך) בכל מצבי החיים.

 המלצות למי הספר יהיה יותר ופחות רלוונטי לדעתי:

 מי יוכל למצוא בספר עניין

• למתעניינים בפילוסופיה

• מי שיש לו רקע או עניין בתחום הפסיכולוגיה

• לאנשים שמחפשים אחר משמעות.

• מי שמתעניין בעולם הפנימי של הנספים והניצולים.

• לאנשים שמחפשים רוחניות ‘ריאלית’ שאיננה תלויה בדת.

 למי ייתכן ופחות יתאים הספר

• למי שעברית אינה שפת אם (לפחות בגרסה העברית), עלול לחוות קושי בקריאה.

• לאנשים שמעניינים בהתפתחות אישית אך פחות בתיאוריה פסיכולוגית ופילוסופית.