ראיון עם אורפז ימין

ממעצבת שכירה לבעלת עסק – מעצבת, יועצת ומרצה. ראיון עם אורפז ימין

היום נארח את אורפז ימין, מעצבת חזותית ומייעצת למעצבים שתספר לנו על המסלול המקצועי שלה, איך זה שבאמצע שנות העשרים לחייה (הכי-דיווח-עיתונאי-שלי) כבר הספיקה להיות שכירה, להתייאש מזה ולהפוך לעצמאית.

נ.ב. – כל הגרפיקות כולל הראשית בפוסט הזה, מעשי ידיה.

היי אורפז,

היי אופיר! האמת שאי אפשר לקרוא לזה ״התייאשה״, יש דרך (הוווו פילוסופי משהו!)

אז אחרי הפתיח החלקי משהו שלי אודותיך, רוצה לספר לנו קצת על עצמך בעצמך?

קצת על עצמי שזה לא קשור לעסק… העסק הוא בעצם עצמי. מממ. אספר סיפור.

רעיון לראיון, ספרי לנו סיפור אורפז.

כשהייתי בשנה א׳, באחד מהימים הראשונים (שיעור ראשון בקורס כלשהו) כל אחד היה צריך להציג את עצמו, מה הרקע שלו, מה הוא עשה/ עושה וכאלו.

הייתי בטוחה שאיזה פדיחות שאין לי הרבה לומר.

הייתי בסוף ה-18 שלי, כמה רגעים אחרי שירות, אתה יכול להבין ששאר הכיתה גדולה ממני.

כל אחד הציג את עצמו ב-״היי, אני אופיר אני בן 28 (אתה נראה צעיר, כנס לדמות), ובאתי ללמוד עיצוב כי הגיע הזמן לתפוס מקצוע וזה נראה לי יעניין אותי. פה ושם יצא לי לצייר במחברות, זה נראה לי כיף״.

ככה עבר הסבב עד שזה הגיע אליי ופתאום קלטתי שממש יש לי מה לומר, ודברים שבאמת קשורים כמו זה שמגיל 10 אני בין תוכנות עיצוב, מתעסקת בקוד, עוקבת אחרי קרדיטים בצידי מודעות, מכירה משרדי פרסום, בוגרת מגמת תקשורת, שעיצבתי חולצות והזמנות ופוסטרים ועוד כמה דברים בקטנה שבזמנו נראו לכולם כ״תגידי מתי עשית את זה?!?!״

פתאום קלטתי שאני חיה על טיימזון אחר, שאני כנראה מספיקה יותר דברים מהרבה אנשים אחרים, ושזה כנראה לא רגיל.

זה בגדול הדבר הכי גדול לספר עליי- אני אישה בת 50 בעצם? 🙂 וכן, זה כולל לאהוב עוגות אינגליש קייק עם חתיכות תפוזים בפנים, וכן, זה גם כולל בונבונירות עם דובדבנים. 50 בגדול.

בתור ילידת שנות ה-90 אני מתרשם מהעובדה שאת יודעת מה זה בונבוניירות 🍫 .
טוב נמשיך, אז במה את מתמקדת בימים אלו בעסק?

מתמקדת… זה משעשע אותי. אנחנו חיים בדור שכולם מחפשים ״לדייק״ או ״למקד״. אני לא מתמקדת.

טוב, אני אסביר: לימדו אותנו לחשוב שכל אדם חייב לעשות משהו אחד שיגדיר אותו, להיות בתחום אחד, לא להתפזר, להחליט.

עכשיו, זה לא שאני מפוזרת או לא החלטית, להפך- אני מקבלת המון החלטות במקביל, אם תרצה לחזור לחינוך אז אומר ״לא שמה את הביצים בסל אחד״, רק לא בקטע של פלאן בי 🙂

ובכל זאת? 😎

אם נשתמש בכל זאת באותה המילה, היום אני מתמקדת בכמה תחומים:

  • יוצרת אסטרטגיה, ממתגת ומעצבת
  • כותבת תוכן, קופי ומיקרוקופי (כל הטפסים החמודים באתרים ואפליקציות שעושים הרגשה הרבה יותר אנושית)
  • מייעצת מקצועית למעצבים, בסשנים של אחד על אחד.
  • מנהלת קהילת עיצוב ובלוג על עיצוב ואנשים בשם EMBED.
  • מלמדת שיווק פרסום וניו מדיה באקדמיה.
  • עובדת על ליין מוצרים מעוצבים משלי (חולצות, כובעים, שעונים ספלים ועוד כאלו שעושים יומיום שמח יותר!)

אתה עוד פה? 🙂

כן כן עדיין פה. כולי מקלדת.
איך בעצם התחיל כל העניין עם EMBED? ומה הסיפור של המיתוג הירוק הזרחני? חיבה סמויה למקלורים (מקל+אור זה סטיקלייט בעברית מסתבר)?

הסיפור של EMBED (העסק שלי והזהות שלה, של אמבד) התחיל עוד שהייתי שכירה, עבדתי מהצד עם לקוחות פרטיים- היה לי מותג בשם orpaz (והוא בכלל היה צהוב, לצד ירוק אדום ותכלת).

רציתי לכתוב, ולא רציתי ש״אם זה לא יצליח״ זה יפיל את orpaz אם אשתמש באותו המותג.

אני כותבת שנים, אבל יותר לעצמי ועל עצמי, או לחברים, פחות כ״בלוג מקצועי״.

אמבד בעצם התחילה (תמיד מדברת כנקבה כמבחינתי היא פשוט יישות ואולי תכף תבין) כבלוג מקצועי מעיניים אישיות, ז״א כתבתי על נקודות מהחיים שלי כמעצבת שרובנו לא עוצרים לחשוב עליהם.

הייתי בתקופה שעבדתי בה 14-12-10 שעות ביום, בלילות כתבתי את אמבד, כל מוצ״ש היה יוצא פוסט חדש שלי, המטרה הייתה כמו השם ״הטמעה״, השם אגב הוא מינוח מקצועי מוכר בתוכנות עיצוב, אבל גם מקצועית וגם פילוסופית זה פשוט התאים. הטמעה.

מה רציתי להטמיע? בעיקר את הרעיון של לעצור ולחשוב על השגרה והיומיום שלי ושלנו כמעצבים.

אז למה ירוק זרחני? מאיפה זה הגיע? מדיי וואן הרעיון היה לעצור ולהציק לשגרה, לעצור את המירוץ, להפריע באמצע היומיום העמוס. מה יותר מפריע ממשהו מרצד קופצני וזרחני?

פרויקטים מפלצתיים כמו הולילנד, אבל זהו בערך.

צריך לזכור שכשהתחלתי את אמבד לא השתמשו בכלל בצבעים כאלו ברשת, זה היה נחשב מציק ומרצד ואפילו ״ערבי״. היום אני רואה את זה יותר ויותר, כש״דלתא״ הכניסו כפתורים זרחניים לאתר שלהם הבנתי שהעולם מתקדם ליצירת סטופרים, לעיצוב שהוא גם נכון ולא רק ״יפה״.

עם התוכן הלא קונבנציונלי ועם הצבע הירוק והגיפים המרצדים שבניתי, הצלחתי באמת לעצור את השגרה של המון מעצבים (ואנשי פרסום, ואנשי שיווק, ואפילו טבחים ומאפרות ומורים…), עד היום אני מרגישה שזו הבחירה הנכונה ביותר שעשיתי במותג שלי.

אגב, הזכרתי קודם את orpaz, כשיצאתי לעצמאות החלטתי להמשיך עם EMBED ממש כעסק, כי היה לי ברור שאני הולכת לעבוד גם עם מעצבים וזה כבר נהיה שם דבר, חבל שלא להשתמש בזה.

לימים אני יודעת שאם כבר מדברים על פסיכולוגיה: הבחירה שלי אז באותיות קטנות והיום בגדולות היא גם חלק משינוי.

תיבת המייל של אורפז
תיבת מייל בסגנון EMBED
גיף אורפז ימין
דוגמה לירוק הזרחני

אותיות גדולות… זה אומר שכבר לא בא לך להיות “קטנה”?

אני מאמינה ש״כולנו קטנים בסוף היום״, כולנו ילדים קטנים שהיו שמחים שיספרו לנו על הדרך המלאה כדי להשיג מה שאנחנו רוצים, כולנו אוהבים את הפרטים הקטנים כמו הפתעות באמצע היום, כולנו אוהבים חיבוקים וחום (ודברים מתוקים).

אני יכולה לספר לך שבפעם האחרונה שהייתי שכירה קראו לי גם ״קטן״ 🙂 יש קסם בהבנה שבסוף היום אתה לא שולט בשומדבר באמת, שבסוף כולנו קטנטנים.

אבל כן, היום עם אמבד אני באמת מרגישה גדילה, רעש, עוצמה, זה הרבה פחות ״רק בשבילי״.

כתבת בין השאר שאת גם מייעצת למעצבים וגם מרצה באקדמיה. אשמח גם אם תפרטי איך התגלגלת לזה. למה מעצבים צריכים יעוץ? ולמה שיגיעו דווקא אליך חוץ מזה שהם הם נמשכים לירוק של אמבד כמו זבוב לאור הגדול (שמתגלה מאוחר מידי כבאזזזז חשמלי קטלני)

מעצבים מגיעים לייעוץ מכל מיני סיבות ובכל מיני שלבים בחיים שלהם, כסטודנטים, כשכירים, בין עבודות, ובטח כעצמאיים.

כשהייתי שכירה הייתי אחראית על מעצבים תחתיי, ראיתי איך כל אחד מתמודד עם הצרות שלו בעולם העיצוב ואיך לא תמיד יש עם מי לדבר על זה, ראיתי את זה גם אצל קולגות עצמאיים וחוויתי את זה גם כשהייתי סטודנטית (וגם היום כמרצה לסטודנטים).

אין עם מי לקשקש על שכר, ביקורת גרפית זה לא משהו בזמין אלא אם אתה בצוות (ולא תמיד יש לזה זמן, לפעמים פשוט יתקנו אותך), על התקדמות והתפתחות אישית לא יהיה לך עם מי לדבר.

הרגשתי שיש הרבה פינות שהם ״צרות״ של מעצבים ואין מי שיראה אותם מבחוץ ויתיר את הקשרים.

אני בנאדם שמאמין שכולנו אנשים שונים, לא חושבת שיש מתכונים אחידים להצלחה וכאלו ויודעת בוודאות שדברים הם פתירים כשיושבים עליהם.

כשיצאתי לעצמאות היה חשוב לי לפתח פורמט שיועיל למעצבים בצורה גמישה של אחד על אחד, ממש כפרויקט אישי, עם הסכם פרטיות, עם לגלות סודות מקצוע, לפי שעה ובלי התחייבויות מראש (כמו בקורסים שאתה נרשם אליהם וממשיך ללכת למרות שהבנת שהם לא בשבילך…)

אני מייעצת למעצבים מהמון תחומים שונים, מעיצוב גרפי וחזותי ועד עיצוב תכשיטים ואופנה, אשכרה צרות של מעצבים מכל הקשת, או כמו שמיועצת שלי הגדירה חמוד-חמוד: ״מעצבת פסיכולוגית!״

אפרופו הבאזזזז- זה קורה ממש אחרי שעה. פיצוצים! זה פשוט מגניב לראות איך אפשר להזיז קוביות גם בגיל 50 וגם בגיל 20. זה כיף גדול לי 🙂

רוצה עדכונים וחומרים חינם על פיתוח עסקים ונכסים דיגיטליים?

ואיך את גורמת לבעלי עסקים ותיקים, להתרשם מהניסיון והידע שלך בלי להתייחס לגיל? את לא מזייפת ת.ז. כדי שיכניסו אותך למועדון וכו’ נכון?

אני לא עומר אדם 😉 בעלי עסקים/ לקוחות פרטים/ מיועצים שלי שוכחים מהגיל ברגע שהם מבינים את רמות האחריות שהיו עליי ואת הערך שאני מציעה להם ומביאה איתי לעומת אחרים.

בסופו של יום, זה עניין של גישה, כשהם שומעים אותי מדברת על אנשים ועל פסיכולוגיה ועל למה-כמה-ואיך הם מבינים שמדובר באדם שלא באמת נפל על הגיל שלו… וזה לא שניסיון חסר לי: משילוט על איילון ועד עיצוב אפליקציות, הייתי-עשיתי.

כשאתה נותן ערך מטורף לקהל שזיהית שהוא יתאים לך, כשזה בא מתוך אסטרטגיה נכונה, הגיל הוא לא אישיו בכלל. הערך שלי מתאים לעולם שלהם והוא שונה מהשאר.

מתי שואלים אותי בת כמה אני? בדרך כלל זה קורה עם מישהו שהגיע מאווט אוף נו וואר- ז״א, הוא לא קרא אותי לפני, לא נפגשנו פיזית או וירטואלית לפני, לא דיברנו לפני וכו׳.

אנשים שהכירו אותי בדרך כזו או אחרת (גם אם זה ״רק לקרוא אותי״) יכולים לשאול את זה יותר בכיוון של ״אבל איך הספקת?!״ שאני כבר מכירה 🙂

אגב, הרבה מהסטודנטים שלי גדולים ממני בפער.

ואם כבר הזכרת אקדמיה, איך זה קרה?

לגבי האקדמיה, לפני שנתיים+ כשהייתי שכירה הציע לי ראש החוג דאז לבוא ללמד (סיימתי בהצטיינות, היחידה מהחוג, מניחה שזה קשור), הבוס שלי דאז (המון דאז פה!) לא אישר את זה כי באמת תפעלתי המון והייתי אחראית על המון.

זו הצעה שנחתה עליי מהשמיים בגיל שצעיר להיות בו מרצה, ועדיין הרגשתי איזשהו פספוס שזה לא קרה.

כמה חודשים אחרי שיצאתי לעצמאות התקשרה אליי ראשת החוג דהיום 😉 היא לא ידעה שזה הוצע בעבר, זה הפתיע ממש ובכל זאת חשבתי המון ״אם זה יסתדר לי עם העסק״. לקח לי הרבה זמן להחזיר תשובה חיובית.

היום אני מודה שזה באמת מאד שואב זמן ויחס, אני מרצה שמאד חשוב לה להיות גם אנושית ובנאדם, אני משקיעה בביקורות שלי על עבודות שלהם שעות נוספות, ומשקיעה בסטודנטים גם את ההפסקות שלי כשצריך. בקיצור דיני נפשות כמו שאתה מבין.

דרמטי משהו.

בואי נמשיך לכמה שאלות יותר על העסק ברשותך (לא שיש לך ברירה, זה הבלוג שלי 😎).  איזה דברים בכל התהליך של פתיחת עסק והניהול שלו הפתיעה אותך לטובה ולרעה?

לפני שהתפטרתי היו לי המון שיחות עם חבר טוב אם זה הזמן לעזוב, הייתי בשלב שכבר לגמרי גירד לי בידיים, ידעתי שאני אהיה עצמאית יותר מדי שנים (בטיימזון של אורפז) וזו כבר הייתה תקופה של עומס מטורף מצד אחד ורצון לצמוח ולהגדיל את אמבד מצד שני.

הוא שאל מה הכי מפחיד אותי: פחדתי בעיקר מה״לבד״, אני לא אשת משפחה, אין לי בנזוג היום, ובכלל, עסק זה להיות המון לבד, להחליט לבד, לטפס לבד ולרדת לבד.

פחדתי מהרבה כזה.

כשפתחתי את העסק הבנתי שפחד זה חלק מהסיפור, למדתי להתמודד עם זה, אני לא ב א מ ת מפחדת ממשהו שקשור לעסק היום, זה שינוי פסיכי שקרה לי בחיים כי איפשהו גדלתי על ״תיזהרי מההוא, תיזהרי לא ליפול, אל תסמכי על זה״.

זה איפשהו שיחרר אותי. אני חושבת שזה הדבר שהכי הפתיע אותי בעצמאות.

רגע רגע, איבדתי אותך בפסיכי, על מה מדובר?

כשאתה גדל, או לפחות כשאני גדלתי, לאורך הדרך שומרים עליך (מכוונה טובה כמובן).

מבוגרים אוהבים לומר שתיזהר: לא ליפול, לא להחליק, שלא יקחו לך, לא להיות תמים מדי, לא לטפס על הקיר ההוא, לא ליגוע בסיר הזה…

אתה גדל עם מגננות ועם ״יכול לקרות לי משהו רע״, העצמאות שיחררה אותי מזה כי הבנתי שהכל יכול להיגמר בכל מקרה, שאין באמת עניין או הגנה בפחדים האלו. עדיף להתרכז בתנועה.

כלי כתיבה זרחניים – אורפז
כן ניחשתם, כלי הכתיבה של אורפז
גרפיקה של אמבד אורפז
דוגמה לגרפיקה של Embed

עוד נושא מעניין לדבר עליו –
איך את מנהלת את הזמן והמשימות שלך כדי שהן לא ינהלו אותך? את והזמן רבים לפעמים? 🥊

אני והזמן רבים תמיד, היום אני בת 25.

לגבי ניהול זמן, אני חיה על רשימות: אני בונה A4 ענקי מכל מה שיש לי להספיק, כל מה שאני רוצה לפתור, כל שבוע. אחרי שיש דף כזה עמוס אני מתחילה לשייך את הדברים לנושאים וככה כל יום אפשר לשלוף לפתק ״כמה ביסים״ מנושאים שונים.

יש דברים שאני מייצרת להם יעד, בד״כ דברים שקשורים לקידום שלי וקל לפספס את ההשקעה בעצמך, אז אני מכניסה ליומן את התאריך ממש כאילו זו פגישה שאי אפשר להזיז כלכך.

בנוסף לרשימות, אני שמה שעונים מעוררים והמון: כדי לצאת מהמיטה יש כמה כאלו (אני לא טיפוס של בוקר) ואני נוהגת להוסיף להם הערות מצחיקות כדי להזכיר לעצמי שיש לי מטרות, למשל ״קדימה סופרמן״ או שטויות אחרות.

סופרמן? אהבתי 🦸‍♂️

מה שכן, אני שמה שעונים מעוררים לא רק בשביל להתעורר, אני יכולה לשים שעון ל-12 כדי לעשות הפסקה מתודית ול-15 כדי לזכור לאכול מסודר. זה דיי חשוב כשאתה בעסק משלך.

אני הבוס של עצמי ויש רגעים שאני מאד קשה עם עצמי ועם ההספק, שזה אגב עוד דבר שאני עובדת עליו מאז שיצאתי לעצמאות 🙂

יש בכל זה משהו מאד תרפויתי (טיפולי).

מה תרופיתי בזה?

זה שאני לומדת לשחרר את עצמי, פשוט מארגן אותי מחדש, זה שאני מנהלת את עצמי אבל גם אמורה לתת לי חופש (בוס טוב שאני), ואני לא בנאדם שיודע להיות בחופש…. זה ללמוד להיות גם בחופש

בואי נדבר על בדידות בעסק.
בעלי עסקים שהם העובד היחידי בעסק מרגישים הרבה פעמים לבד, שאין עם מי לחלוק ולהתייעץ. בקיצור גלמודים משהו. את מרגישה משהו כזה? איך את מתמודדת עם זה?
כן, להיות לבד זה חלק.

אני מרגישה את זה בעיקר שמשהו שונה קורה לי בעסק, חיובי, או פחות, ואין לך איך להסביר ליקרים שלך שזה משמעותי. הם לא באמת קולטים מה עברת, הם לא מהמקצוע שלך או לא בעלי עסק, או לא ב״שלב״ שאתה בו.

איך אני מתמודדת עם זה? ואו… בקטע של ביקורת עצמית יש החלטות שאני מקבלת בכמה ימים- לוקחת כיוון ועוזבת אותו לזמן מה ואז מחליטה סופית (אפילו בקטע של עיצוב או כתיבה).

יש רגעים שאני פשוט כותבת מה קורה לי, ובגדול אני מניחה שלמדתי להכיל את עצמי ולפדבק את עצמי, לא מזמן עלו שלטי חוצות חדשים שלי ומצאתי את עצמי נוהגת ומתלהבת עליי באוטו, כאילו שזו פעם ראשונה.

זה כמו לגדל כלב ושהוא לא באמת מתקשר איתך- אבל אתה מרגיש… טוב אולי זו השוואה מוזרה 🙂

כן קצת 🐶 , אבל נזרום.

אני כן חייבת לומר שיש משהו קסום גם ב״לבד״ ההוא, כי אתה מגלה בעצמך המון נישות, אתה מגלה כמה יש בך.

 

לסיום, תני לנו כמה טיפים מעולים ״של אורפז״ לאנשים שרוצים להקים עסק

יום לפני שהודעתי שאני מתפטרת עשיתי רשימה של דברים שחשובים לי, דברים שיקרים לי בחיים, דברים שאני רוצה לעשות עם או בלי קשר לקריירה.

אלו אבני דרך שחייבים לעשות אותם והם לגמרי מה שיחזיק אתכם בימים של חוסר חשק (לא באמת אמרתי שיש כאלו 😉 )

עצה שניה, רק אם אתם מסוגלים באמת להיות לבד ולנהל – תפתחו עסק. אני רואה כל-כך הרבה אנשי מקצוע מעולים שחושבים שלהיות איש מקצוע זה מספיק בשביל עצמאות. ובכן, זה לא.

עצה שלישית, אל תפתחו תיקים לבד. ז״א כן זה ממש קלי קלות ואני עשיתי את זה בעצמי- אבל זה לגמרי מיותר כי בסוף תגיעו למסקנה שאתם לוקחים רו״ח בשביל דו״ח שנתי לפחות (אם פתחתם עוסק פטור), ו… אותו רואה חשבון יכל לפתוח לכם את התיקים בלי לצאת מהבית. למה לא? 
(מסכים שזה יכול להיות נוח, בהנחה שזה כלול או בעלות שמתאימה לכם)

אז עד כאן להפעם עם אורפז, היה לנו כיף איתך!

יאללה ביוש 🙂

היי אני אופיר מנחם

היי אני אופיר מנחם

אני מנהל פרויקטים ובונה אתרי אינטרנט לחברות ועוזר להם להגיע לתוצאות טובות בפעילות שלהן בעולם הדיגיטל. במקביל אני מפעיל פרויקטים ומיזמים אינטרנטיים משלי ויוצר תוכן, כמו ששמתם לב. 😎

בעבר עבדתי כמנהל שיווק ודיגיטל במספר חברות, ביליתי כמה שנים טובות באקדמיה.
אני מוסמך (MA) מטעם המחלקה לניהול בר-אילן.

רוצה לעשות את הצעד הראשון בקידום האישי או העסקי שלך?

אהבתם? שתפו את מי שצריך לדעת :) 

לקבלת עדכונים על התגובה
עדכן על
guest
1 תגובה
החדשות ביותר
הותיקות ביותר מירב ההצבעות
Inline Feedbacks
צפייה בכל התגובות
1
0
אשמח לשמוע את דעתך בתגובותx

רוצה לקבל עדכונים מהבלוג והפודקאסט על יצירת נוכחות דיגיטלית לך או לעסק?

דילוג לתוכן