ממעצבת שכירה לבעלת עסק – מעצבת, יועצת ומרצה. ראיון עם אורפז ימין

היום נארח את אורפז ימין, מעצבת חזותית ומייעצת למעצבים שתספר לנו על המסלול המקצועי שלה, איך זה שבאמצע שנות העשרים לחייה (הכי-דיווח-עיתונאי-שלי) כבר הספיקה להיות שכירה, להתייאש מזה ולהפוך לעצמאית.

נ.ב. – כל הגרפיקות כולל הראשית בפוסט הזה, מעשי ידיה.

היי אורפז,

היי אופיר! האמת שאי אפשר לקרוא לזה ״התייאשה״, יש דרך (הוווו פילוסופי משהו!)

אז אחרי הפתיח החלקי משהו שלי אודותיך, רוצה לספר לנו קצת על עצמך בעצמך?

קצת על עצמי שזה לא קשור לעסק… העסק הוא בעצם עצמי. מממ. אספר סיפור.

רעיון לראיון, ספרי לנו סיפור אורפז.

כשהייתי בשנה א׳, באחד מהימים הראשונים (שיעור ראשון בקורס כלשהו) כל אחד היה צריך להציג את עצמו, מה הרקע שלו, מה הוא עשה/ עושה וכאלו.

הייתי בטוחה שאיזה פדיחות שאין לי הרבה לומר.

הייתי בסוף ה-18 שלי, כמה רגעים אחרי שירות, אתה יכול להבין ששאר הכיתה גדולה ממני.

כל אחד הציג את עצמו ב-״היי, אני אופיר אני בן 28 (אתה נראה צעיר, כנס לדמות), ובאתי ללמוד עיצוב כי הגיע הזמן לתפוס מקצוע וזה נראה לי יעניין אותי. פה ושם יצא לי לצייר במחברות, זה נראה לי כיף״.

ככה עבר הסבב עד שזה הגיע אליי ופתאום קלטתי שממש יש לי מה לומר, ודברים שבאמת קשורים כמו זה שמגיל 10 אני בין תוכנות עיצוב, מתעסקת בקוד, עוקבת אחרי קרדיטים בצידי מודעות, מכירה משרדי פרסום, בוגרת מגמת תקשורת, שעיצבתי חולצות והזמנות ופוסטרים ועוד כמה דברים בקטנה שבזמנו נראו לכולם כ״תגידי מתי עשית את זה?!?!״

פתאום קלטתי שאני חיה על טיימזון אחר, שאני כנראה מספיקה יותר דברים מהרבה אנשים אחרים, ושזה כנראה לא רגיל.

זה בגדול הדבר הכי גדול לספר עליי- אני אישה בת 50 בעצם? 🙂 וכן, זה כולל לאהוב עוגות אינגליש קייק עם חתיכות תפוזים בפנים, וכן, זה גם כולל בונבונירות עם דובדבנים. 50 בגדול.

בתור ילידת שנות ה-90 אני מתרשם מהעובדה שאת יודעת מה זה בונבוניירות 🍫 .
טוב נמשיך, אז במה את מתמקדת בימים אלו בעסק?

מתמקדת… זה משעשע אותי. אנחנו חיים בדור שכולם מחפשים ״לדייק״ או ״למקד״. אני לא מתמקדת.

טוב, אני אסביר: לימדו אותנו לחשוב שכל אדם חייב לעשות משהו אחד שיגדיר אותו, להיות בתחום אחד, לא להתפזר, להחליט.

עכשיו, זה לא שאני מפוזרת או לא החלטית, להפך- אני מקבלת המון החלטות במקביל, אם תרצה לחזור לחינוך אז אומר ״לא שמה את הביצים בסל אחד״, רק לא בקטע של פלאן בי 🙂

ובכל זאת?

אם נשתמש בכל זאת באותה המילה, היום אני מתמקדת בכמה תחומים:

• יוצרת אסטרטגיה, ממתגת ומעצבת
• כותבת תוכן, קופי ומיקרוקופי (כל הטפסים החמודים באתרים ואפליקציות שעושים הרגשה הרבה יותר אנושית)
• מייעצת מקצועית למעצבים, בסשנים של אחד על אחד.
• מנהלת קהילת עיצוב ובלוג על עיצוב ואנשים בשם EMBED.
• מלמדת שיווק פרסום וניו מדיה באקדמיה.
• עובדת על ליין מוצרים מעוצבים משלי (חולצות, כובעים, שעונים ספלים ועוד כאלו שעושים יומיום שמח יותר!)

אתה עוד פה? 🙂

כן כן עדיין פה. כולי מקלדת.
איך בעצם התחיל כל העניין עם EMBED? ומה הסיפור של המיתוג הירוק הזרחני? חיבה סמויה למקלורים (מקל+אור זה סטיקלייט בעברית מסתבר)?

הסיפור של EMBED (העסק שלי והזהות שלה, של אמבד) התחיל עוד שהייתי שכירה, עבדתי מהצד עם לקוחות פרטיים- היה לי מותג בשם orpaz (והוא בכלל היה צהוב, לצד ירוק אדום ותכלת).

רציתי לכתוב, ולא רציתי ש״אם זה לא יצליח״ זה יפיל את orpaz אם אשתמש באותו המותג.

אני כותבת שנים, אבל יותר לעצמי ועל עצמי, או לחברים, פחות כ״בלוג מקצועי״.

אמבד בעצם התחילה (תמיד מדברת כנקבה כמבחינתי היא פשוט יישות ואולי תכף תבין) כבלוג מקצועי מעיניים אישיות, ז״א כתבתי על נקודות מהחיים שלי כמעצבת שרובנו לא עוצרים לחשוב עליהם.

הייתי בתקופה שעבדתי בה 14-12-10 שעות ביום, בלילות כתבתי את אמבד, כל מוצ״ש היה יוצא פוסט חדש שלי, המטרה הייתה כמו השם ״הטמעה״, השם אגב הוא מינוח מקצועי מוכר בתוכנות עיצוב, אבל גם מקצועית וגם פילוסופית זה פשוט התאים. הטמעה.

מה רציתי להטמיע? בעיקר את הרעיון של לעצור ולחשוב על השגרה והיומיום שלי ושלנו כמעצבים.

אז למה ירוק זרחני? מאיפה זה הגיע? מדיי וואן הרעיון היה לעצור ולהציק לשגרה, לעצור את המירוץ, להפריע באמצע היומיום העמוס. מה יותר מפריע ממשהו מרצד קופצני וזרחני?

פרויקטים מפלצתיים כמו הולילנד, אבל זהו בערך.

צריך לזכור שכשהתחלתי את אמבד לא השתמשו בכלל בצבעים כאלו ברשת, זה היה נחשב מציק ומרצד ואפילו ״ערבי״. היום אני רואה את זה יותר ויותר, כש״דלתא״ הכניסו כפתורים זרחניים לאתר שלהם הבנתי שהעולם מתקדם ליצירת סטופרים, לעיצוב שהוא גם נכון ולא רק ״יפה״.

עם התוכן הלא קונבנציונלי ועם הצבע הירוק והגיפים המרצדים שבניתי, הצלחתי באמת לעצור את השגרה ש